Camey MR, Freedland KE. The American Journal of Psychiatry 2007;164(9):1307-1310
עברו כ-20 שנה מאז שדיכאון רבא (Major Depression) זוהה כגורם סיכון לאירועים לבביים וכמעט 15 שנים מאז שנמצא שהדיכאון מגביר את הסיכון לתמותה לאחר אוטם חריף בשריר הלב. מאחר שניתן לטפל בדיכאון, הוא נחשב כגורם סיכון שניתן להשפיע עליו וההשערה והתקווה היו שטיפול טוב בדיכאון ישפר את התוצאות בכ-20% מהחולים עם מחלת לב כלילית שלהם גם תחלואה פסיכיאטרית. עם הזמן נראה שהדברים מורכבים יותר, ולא כל המחקרים שבדקו נושא זה בהמשך, תמכו בממצאים הראשוניים שהוזכרו כאן.
המסקנה בסופו של דבר, לאחר 20 שנות מחקרים בנושא, הייתה שחלק אך לא כל החולים בדיכאון הם בסיכון גבוה לפתח אירוע לבבי, וכי עדיין לא זוהתה תת-הקבוצה שכן נמצאת בסיכון גבוה.
עד כה נעשו רק 2 מחקרים שבדקו אם טיפול בדיכאון יוריד את הסיכון לאירועים לבביים לאחר אוטם חריף בשריר הלב שהתרחש לאחרונה. באנליזה של התוצאות בשניים מן המחקרים נמצא שיפור קל בלבד בדיכאון ואף אחד מהם לא הדגים שיפור בהיוותרות בחיים. בדיונים הרבים שהיו לאחר פרסום ממצאים אלו, הגיעו למסקנה שנחוץ טיפול טוב ויעיל בדיכאון שלאחר אוטם, וכי יש לנסות ולאתר את תת-הקבוצה שתיהנה מטיפולים אלו ביותר.
De Jonge וחבריו עשו אנליזה משנית למחקרים אלו והראו כי בשנה וחצי של מעקב, בקרב המטופלים שהגיבו טוב לטיפול בנוגדי דיכאון, היארעות (Incidence) האירועים הלבביים אצלם הייתה 7.4% לעומת אלו שלא הגיבו טוב לנוגדי דיכאון שאצלם ההיארעות הייתה 25.6%. הם גם מצאו שכ-60% מהבלתי מגיבים עדיין היו מדוכאים 18 חודשים לאחר האירוע הלבבי לעומת 10% מהמגיבים. ממצאים אלו מרמזים על כך שמטופלים הסובלים מדיכאון מתמשך למרות טיפול הם בסיכון גבוה לפתח אירוע לבבי נוסף.
כיוון מחקרי אחר בנושא זיהוי החולים ה"בעייתיים" יותר הוא מחקרו של Otte וחבריו (שמפורסם גם הוא בגיליון המוזכר לעיל של ה-Am J Psychiat). הם מצאו שחולים עם מחלת לב כלילית יציבה עם אלל קצר (S Allele) לטרנספורטר לסרוטונין (5-HTTLPR) מדוכאים יותר, מדווחים על רמת עקה מוגברת בחייהם ואצלם יש הפרשה מוגברת של אפינפרין בשתן לעומת המטופלים שהיו הומוזיגוטיים לאלל הארוך (L Allele). מחקר זה מוסיף לעדויות הקודמות שהצטברו שאלל קצר מעורב באירועי חיים לוחצים כולל אלו הכרוכים במחלה הכרונית ומגבירים את הסיכויים לדיכאון. Nakatani וחבריו מצאו שאלל קצר לא רק מנבא סימפטומים דיכאוניים לאחר אירוע לבבי חד, אלא גם הימצאות דיכאון עם אלל קצר מנבא אירועים לבביים בהמשך.
יש גם עדויות מחקריות מסוימות שמטופלים עם אלל קצר מגיבים פחות לתרופות מסוג SSRI, ויש להם יותר תופעות לוואי כשהם מקבלים אותן לעומת האחרים עם אלל ארוך.
דיון
נראה שהממצאים שדיווחתי עליהם כאן הם ראשוניים, ונדרש עוד מחקר לברר אם אומנם מטופלים מדוכאים עם אלל קצר לאחר אירוע לבבי אכן פחות מגיבים לתרופות מסוג SSRI ומועדים יותר לאירועים לבביים חוזרים בעתיד. המאמרים מתייחסים לנושא חשוב שלא תמיד זוכה לתשומת לב מספקת. אחוז נכבד ממטופלים שעוברים אוטם בשריר הלב או סובלים ממחלת לב כלילית סובלים גם מדיכאון. קו-מורבידיטי זה כנראה מעלה את הסיכון לאירועים חוזרים לבביים בעתיד. זה כנראה גורם מנבא עצמאי וללא קשר לגורמי הסיכון האחרים למחלות לב איסכמיות. על כן, ראוי לאבחן ולזהות מטופלים אלו ולתת להם טיפול נוגד דיכאון יעיל ומעקב ארוך טווח גם לאספקט זה של מחלתם.