שלום אורח, התחבר לאתר!, שכחת את הסיסמה?
  דוא"ל:
סיסמה:
טופס רישום לאתר | הוסף למועדפים | קבע כדף הבית
WWW.MedicalMedia.co.il
אודות אינדקס קישורים עדכוני רישום חיפוש תרופות כתבי עת כינוסים דף ראשי
yoman.co.il - תוכנה לזימון תורים
Medical Search Engine
Skip Navigation Linksראשי > רשימת כתבי עת > Israeli Journal of Family Practice - גליון מס' 139 > דרגות של אינטימיות ומרחק ביחסי רופא-חולה (רשמים מהרצאה שניתנה בכנס בלינט ארצי, מעלה החמישה, מאי 2007)
פברואר 2008 February | גיליון מס' 139 .No
צור קשר
חברי מערכת
רשימת גליונות קודמים
שער הגליון
Narrative Based Medicine
דרגות של אינטימיות ומרחק ביחסי רופא-חולה (רשמים מהרצאה שניתנה בכנס בלינט ארצי, מעלה החמישה, מאי 2007)


פרופ' בנימין מעוז פרופ’ אמריטוס בפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע ד”ר אנדרה מטלון המחלקה לרפואת המשפחה, ביה”ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ושירותי בריאות כללית, מחוז דן, פתח תקווה

ד"ר ג' הציג בקבוצת בלינט בגרמניה מקרה שהטריד אותו: אחת החולות שלו, אישה כבת 50, התאהבה בו. הדבר התבטא בשיחות טלפוניות ובביקורים במרפאה, ללא סיבה ממשית ומוצדקת. הוא החליט להעלות בשיחה עמה באופן גלוי את הנושא, כלומר: לשים אותו על השולחן. היא לא הכחישה את הרגשותיה כלפיו.
ד"ר ג' ביקש אפוא ממנה לחפש רופא אחר, מכיוון שהמצב הנוכחי מאוד לא נוח לו. היא סירבה, ואמרה לו שהיא בסך הכל מצלצלת ומבקרת במרפאה בערך פעם בחודש, העניין בשליטה והיא לא מציקה לו, היא גם מעריכה אותו כרופא, ולכן היא לא רואה כל סיבה להחליף רופא. היא לא צריכה להיענש בגלל רגשותיה.
הקבוצה דנה ארוכות בפרשה על היבטיה השונים ואחת החברות אמרה לד"ר ג': "אתה בורח מהמצב הזה כמו מאש, אתה היית פעם באש, אתה פעם נכוות באש?".
אחרי הסיום הרשמי של הקבוצה, ביקש ד"ר ג' לומר לחברים עוד מילה אחת, והמדריכים הסכימו. הוא אמר: "אתם יודעים, גם אשתי הייתה פעם פציינטית שלי!" בכך ניתן היה להבין שההתקרבות של החולה אל הרופא כגבר, איימה עליו, נראתה לו מסוכנת, ולכן הוא היה צריך להתגונן בצורה כה תקיפה. קרה כבר פעם דבר דומה בחייו, הגבולות נפרצו והחולה הפכה לבת זוג. בין שני הקצוות, הרצון להתנתק לגמרי, להפיכת המטופלת לבת זוג קבועה, קיימות אפשרויות רבות של ניהול קשר מרוחק או קרוב יותר, קשר שבהחלט נתון בשליטה. רק לעתים רחוקות מאוד הקשר הזה עובר את גבולות האתיקה המקצועית, או אפילו את גבול החוק. יחסי קרבה ואינטימיות יכולים אפילו לכלול אווירה ארוטית מסוימת, אבל אווירה ארוטית אין פירושה חיזור, מגע אינטימי או יחסי מין וכאמור, רק לעתים רחוקות מאוד התשוקה היצרית פורצת את מנגנוני ההגנה, שאצל רובנו מספיק חזקים וטובים.
בספר "הרופא והחולה ומה שביניהם" בפרק הדן באינטימיות ומרחק, מופיעה בראש הפרק פרשה שמאירה היבט אחר של אינטימיות: אישה מבוגרת וחולת לב, שאושפזה במחלקה פנימית והרגישה בודדה מאוד, ראתה שמנהל המחלקה דומה מאוד לחבר נעוריה. כדי למצוא איזה שהוא קשר אישי עם מישהו במחלקה, ואולי גם כדי להיזכר בפרק יפה של נעוריה, היא העזה, בעת ביקור הבוקר, לשאול את מנהל המחלקה אם הוא הבן של אותו חבר נעוריה. המנהל נבהל ונדהם, הוא ענה בקרירות ובקיצור נמרץ: "כן, אבל האם היו לך כאבים בחזה הלילה?", כלומר: דחייה מוחלטת של היד המושטת ושמירה קפדנית על "האובייקטיביות" המקצועית. בהמשך החולה אפילו שיקרה כשאמרה שלא היו לה כאבים. באותו הבוקר, ברגע הדחייה הזה, ודאי שהיו לה גם כאבי לב.
הרופא הבכיר פחד מהקשר האישי, המעט אינטימי יותר, עם החולה הזאת. הוא התגבר על סקרנותו לשמוע משהו על אביו, שכבר נפטר בינתיים, ושעל בגרותו הוא ידע רק מעט.
הוא "התבייש" בפני הצוות הרפואי והסיעודי שליווה אותו, רצה בכל מחיר לשמור על המעמד, רצה להישאר "רופא" ולא "ככל האדם". ייתכן שגם פחד מהזמן הרב והיקר שיתבזבז אם הוא ייכנס לשיחה אישית עם אישה זקנה, "שבוודאי לא תדע להפסיק את השיחה ולשמור על גבולות הזמן". בדוגמה זו יש צורה אחרת של בריחה מאינטימיות ללא "הצל הארוטי".
לקיחת מרחק מקסימלי, קשורה לעתים גם לתוקפנות או לכעס, ולא רק לפחד מאהבה ומארוטיקה. הכעס יכול להיות מבוסס על הרגשה של חוסר אונים, אי ידיעה מה לעשות הלאה או הרגשה שהחולה מנצל ומשתלט על הרופא על ידי מניפולציות או איומים. שכיח שרופאים מגיבים לעתים על התנהגות כזאת בניסיון מודע "להתפטר" מהחולה ולהעבירו לרופא אחר.
יש גם מצבים הפוכים, כאשר הרופאים "משתלטים" על החולה ויוצרים בהם מצב של תלות. בספר "הרופא והחולה ומה שביניהם" מופיעה דוגמה קלינית: מתמחה צעיר ריחם כל כך על זוג זקנים, אישה חולת סרטן ובעלה, עד שהוא הציע לבקר אותם בביקורי בית פעם בכמה ימים, נתן להם את מספרי הטלפון האישיים והניידים שלו, והזמין אותם להתקשר אליו מתי שהם רוצים, ביום ובלילה וגם בסופי השבוע. היחס הזה התפוצץ כעבור זמן לא ארוך, כאשר הם צלצלו בגלל סיבה "לא מוצדקת" בשעה שמאוד לא התאימה לרופא. הרופא הבין שמתוך הרגשה מצפונית-מוסרית ומתוך שאיפתו להיות "הרופא הטוב שבעולם", ה"רופא המושלם", הוא הציע יותר מדי והגזים בגישתו. הוא הבין גם מאוחר יותר שהוא לא שיתף כלל  את הילדים של בני הזוג, ונכנס בצורה תת-מודעת למקום של "הילד הטוב" שלהם.
כאשר מבטיחים יותר מדי, הקשר כמעט תמיד מתפוצץ עם תחושת עלבון בשני הצדדים. מצב כזה יכול גם לקרות כאשר הרופא מזדהה הזדהות יתר עם החולה שלו, או כאשר לרופא יש בעצמו מחלה דומה לזו שיש לחולה, או שבמשפחתו קיימת או הייתה מחלה דומה. הזדהות יתר יכולה לקרות כאשר קיים דמיון בהיסטוריה האישית ובמצב החברתי הנוכחי בין הרופא לחולה, למשל שניהם עולים חדשים ולשניהם היו קשיי קליטה דומים. במצבים אלו, ללא כל ביקורת עצמית וללא סינון, הרופא מוצא את עצמו נותן לחולה עצות לבצע צעדים שהוא עצמו התנסה בהם, ושעזרו לו, או מייעץ לו להימנע ממצבים שהוא עצמו "נכווה" בהם. קרבה כזאת ברקע התרבותי-חברתי יכולה להיות גם  מועילה מאוד, אבל היא צריכה להינתן במידה ובזהירות, תוך כיבוד העצמאות של האחר, כלומר: יש לשמור על מרחק מסוים ותוך כדי מודעות עצמית, לאפשר עצמאות של החולה.
יש אמירה :"אהוב אותי מעט, אבל אהוב אותי הרבה זמן".
התהליך שקורה בעת מפגש בין שני אנשים, כמו גם בין רופא לחולה, הוא מעניין ומורכב. במקרה של קשר רופא-חולה, המפגש אינו סימטרי, אדם סובל מבקש עזרה מאדם מטפל. כבר בראשית הדרך כדאי לשאול: האם קיימת נכונות בסיסית אצל הרופא לשמוע את החולה? לעתים זאת נכונות מועטה מאוד. החולה צריך להצביע בקיצור ובצמצום, על מה שמציק לו והרופא די מהר יפסיק אותו במספר שאלות שחשובות לו כדי להגיע להשערה ראשונה של אבחנה מבדלת. לכן, מצאו לפני שנים בשווייץ, שרופא כללי מפסיק את החולה-הפונה בממוצע אחרי 18 שניות. לרופא יש אג'נדה אחרת מאשר לחולה. הרופא לא מכוון לקליטת הדברים שהחולה אולי היה רוצה להשמיע, וזאת בהנחה שמבחינה לשונית, שניהם מדברים באותה השפה. לעתים הרבה יותר חשוב עבור הרופא לבדוק ולמצוא ממצא, להוסיף בדיקות מעבדה, הדמיה וכדומה, ולקבל ממצאים עובדתיים. הנרטיב, הסיפור, של החולה, אפילו אם הוא קצר, מעניין אותו פחות. לעתים המפגש שונה: יש לרופא זמן, רצון ויכולת להקשיב ולנסות להבין מה שחולה אומר ולמה הוא מתכוון בדבריו. במקרה כזה עלינו, הרופאים, להיות פתוחים לקליטה של קוד אישי מאוד שהחולה משדר, ועלינו לדעת לתרגם קוד זה למילים ולמושגים שמוכרים לנו, ואז להשיב ולהיווכח אם התגובה שלנו נקלטה אצל החולה וכיצד היא הובנה על ידו. מובן שליד התהליך המילולי, מתלווה תהליך בלתי מילולי של מימיקה ותנועות גוף, של הדגשת קול, צליל ומנגינה. בתהליך זה, חשוב גם מה לא נאמר ומתי היו שתיקות. כלומר: אם אנחנו באמת מגייסים את כל יכולתנו, אנו מאזינים גם עם "האוזן השלישית", תוך זהירות, כי יכול תמיד להיות שאנו טועים באבחנתנו ובפירושנו.
יושבים זה מול זה שני פרטים ושניהם מבינים את הקודים המשודרים, כל אחד בדרכו שלו. לשניהם היסטוריה אישית של התפתחות, עולם של זיכרונות, דמיונות, רגישויות ואסוציאציות. לכן, צריך לראות קודם כל אם בכלל שניהם מכוונים זה לזה, כלומר אם נוצרה ביניהם "כימיה", ואם נוצר ביניהם "קליק".
דרגת הקרבה או המרחק, במפגשי רופא-חולה נתונה למשא ומתן, היא דינמית ומשתנה בהתאם למצב הרפואי של החולה, לרגישות, לצרכים, לציפיות ולמטרות של שני הצדדים. כאשר שני אנשים נפגשים, כל אחד מביא עמו למפגש את "עולמו", כלומר את הזיכרונות, הידע שהצטבר, רגישויות, דמיונות וכן הלאה. לכן, הזולת יכול להזכיר לנו, ביודעין או בתת-מודע, אדם אחר, שמבחינה חווייתית זכור לנו היטב, ושדומה במשהו לזולת שממולנו. כך שיכול להיות, למשל, שחוויית המפגש עם הרופא מזכירה לחולה עלבון ודחייה שהוא ספג פעם ממורה בבית ספר או מפקיד ממשלתי שקבע את גורלו, כלומר זיכרון שלילי, אולי בגלל מימיקה דומה, צליל וצורת דיבור דומה וכדומה.
מובן שגם יכול להיות שהרופא מזכיר לחולה במידה מסוימת, למשל, את דודו הטוב והחכם, שלא פעם יעץ לו והדריך אותו בזמנים קשים, או מפקד בצבא שדאג לו והבין אותו כמו אבא. אז הזיכרון הוא חיובי. כל התהליכים הללו משפיעים על הצורה שבה הרופא נתפס על ידי החולה, וזאת נוסף על המצב העכשווי. כל התהליכים האלו נקראים "העברה". ברור שגם הרופא עובר תהליכים מקבילים, חיוביים או שליליים, גם לו החולה מזכיר במשהו דמויות חשובות  (חיוביות או שליליות) בחייו. תהליכים אלו הם ה"העברה נגדית".
אחת התופעות הנפוצות במפגש הרופא-חולה היא תופעת הפטרנליזם, כלומר: הרופא הוא "ההורה" והחולה הוא "הילד". יש חולים ששואפים ליחס כזה, הם מתנהגים כמו ילדים סובלים וחסרי אונים, המבקשים שיטפלו בהם ויעזרו להם. לא חשוב הגיל הביולוגי של החולה והגיל של הרופא, גם אדם זקן יכול להתנהג כילד כלפי רופא שצעיר ממנו בהרבה.  לפעמים אין לרופא ברירה והוא צריך לקבל את התפקיד הזה, לפחות לזמן מה. אבל צריך להיזהר שהרופא לא יגזים בפיתוח יחס מסוג זה. הוא יכול להרגיש אומניפוטנטי, הכל יכול, כמו "אבא גדול", שדואג לחולה שלו ויוצר תלות, שולל מהחולה את עצמאותו, והופך אותו לפסיבי. כך נוצר מצב שבו החולה לא מתחלק עם הרופא באחריות למחלה ולטיפול בה.
כל התהליכים האלה קורים לרוב ברמה התת-מודעת והמודעות לתהליכים הללו היא חיונית בעת המשא ומתן על המרחק המתאים עם כל מטופל ומטופל. נהוג לפרש תהליכים של "העברה" ו"העברה נגדית" ולדון בהם רק בפסיכותרפיה ולא במפגש רופא-חולה, אבל עלינו להיות מודעים שקיימים תהליכים אלו בכל מפגש רופא-לחולה.
נדגיש נקודה שכבר צוינה קודם לכן: כל הזמן ובכל עת מתנהל משא ומתן בין הרופא לחולה על מידת המרחק והאינטימיות שנוחה לשניהם. על בסיס זה נוכל לדון בעוד סוגיות נפוצות, למשל על אירועים מיוחדים בחיי הרופא והחולה, וההתייחסות אליהם. דוגמה נפוצה של חוסר ודאות במרחק או בקרבה הנכונים בקשר רופאה-מטופל: רופאה בהיריון, או שחזרה לעבודה אחרי הלידה וחופשת הלידה. האם היא תרשה לחולים להתייחס לאירועים אלו? ועד כמה? אי אפשר להסתיר היריון (גם אם היינו רוצים בכך), ויכול להיות שחולה ישאל: "מה שלומך? איך את מרגישה היום? הכל בסדר?". הרופאה יכולה לענות בקיצור נמרץ, לעבור מיד לסדר היום הרפואי, כמו שמנהל המחלקה עשה כשפנתה אליו החולה הזקנה. היא תוכל גם לענות בצורה רשמית או לענות קצת יותר מפורט ועם הבעה אפקטיבית מסוימת, והיא תעשה הכל כדי שהחולה יבין "שכאן מדברים עליך ולא עלי". היא תוכל לעשות זאת בצורה תקיפה, אבל לא תוקפנית, תוך ריסון וויסות התוקפנות. כל התהליכים האלה דורשים מיומנות שנרכשת עם הזמן ועם הרבה טעויות ותהייה והרבה למידה רגשית. אסור לרופאה לאבד שליטה על המוקד ולהתחיל "לרכל" על עצמה. בהעמקה אנליטית נוספת נוכל להבין שידוע שהרבה חולים מקנאים (בצורה לא מודעת) בתינוק שעומד להיוולד, כי הם רוצים להיות "הילד" החשוב ביותר, שמקבל את מלוא תשומת הלב של הרופאה-המטפלת. הם גם לא רוצים לאבד בעתיד הקרוב את הרופאה שהם קשורים אליה. אולי יש להם עוד דמיונות אחרים כלפי הרופאה. הרופאה רוצה לא להעליב אותם, אבל לא רוצה להרשות להם להיות אינטימיים מדי, ועל הציר הזה מתנהל "המשא ומתן".
מצבים דומים מתרחשים כשהרופא נמצא בתקופת אבל אחרי מוות במשפחה, או כשהרופא-המטפל עובר ניתוח. האם אנחנו נרשה הבעת השתתפות בצער? או שאלות על ההחלמה אחרי הניתוח? ובאיזו מידה?
סיפור שסופר במחלקה על התגובה של חולה על ניתוח שהרופאה שלה עברה שהייתה אמפתית מאוד: רופאה שעבדה בבית חולים פסיכיאטרי הייתה צריכה לעבור ניתוח והיא ספרה לחולים שלה שהיא הולכת להיעדר למספר שבועות. כאשר חזרה לעבודה, חלק מהחולים כעסו עליה או התייחסו אליה בחשדנות מכיוון שהיא "נעלמה", אבל חולה סכיזופרנית כרונית אחת, שאלה אותה בפשטות: "איפה היית?" והיא ענתה לה: "עברתי ניתוח". החולה אמרה: "אוי נכון, שכחתי, אז בואי אביא לך כיסא". הכנות בתשובת הרופאה הביאה לתגובה אמפתית, ספונטנית ואנושית מצד החולה.
באיזו מידה נרשה לחולים להתייחס לאבל הפרטי שלנו? האם נתעלם, נחזור לעבודה, כאילו לא אירע דבר, מה שיכול להפחיד חולים ולהרחיק אותם. האם נרשה התייחסויות אל נושא שהוא אישי מאוד? האם נקבל באהדה הבעה קצרה של השתתפות בצער?  גם כאן דרגת האינטימיות נתונה למשא ומתן, שתוצאתו תהיה בוודאי שונה במפגש עם כל חולה.
נושא אחר שלעתים עולה בדיונים על יחסי רופא-חולה, הוא נושא המתנות.
חולה מביא מתנה, האם לקבל אותה? מה יקרה אם נסרב, ומה יקרה אם נקבל? מיהו החולה? מהם היחסים איתו?
מי הוא החולה? מה הם היחסים איתו? האם למתנה יש ערך כספי גדול? האם אני מרגיש שניתן לי שוחד? האם אני מרגיש שעושים עלי מניפולציה? האם אני מרגיש שאני עובר על כלל אתי או אפילו על החוק? האם המתנה יותר מידי אישית או בעצם נתינתה קיימת פריצה לפרטיות שלי, או השתלטות מסוג אחר, כלומר יותר מדי קרבה ולכן יותר מדי מחויבות? במקרים אלו, לרוב אין כלל ברור "שחור או לבן" (רק במקרים קיצוניים, כגון מתן כסף במעטפה או שעון זהב).
במאמר של גברת רחל מנדולה, עובדת סוציאלית בכירה, לפני כמה שנים, נטען שתמיד צריך לקבל מתנה, כי כולנו יודעים היטב מה קרה כשאלוהים לא קיבל את מתנתו של קין - מקרה ההריגה הראשון בתולדות האדם. אחרי קבלת המתנה אפשר לדון עליה ולמנוע אולי מתנות נוספות, וגם כאן, כמו במקרים האחרים של קביעת המרחק והקרבה האופטימלית, העיקר הוא מיומנות של משא ומתן, מודעות ושיקול הדעת.
נושא חשוב אחר שקשור ליחסי רופא-חולה, בייחוד בארצנו, היא השפה.
באופן אידאלי כל חולה צריך היה לקבל טיפול ממטפל שמדבר את שפת האם שלו. שפה משותפת יוצרת מיד קשר, ומקטינה מרחק, מבלי להיות יותר מידי אינטימי.
לפעמים קל לחולה לבטא את תלונותיו בשפה שבה דיברה אימו כאשר הוא היה חולה כילד. היכולת לדבר בשפת האם ולקבל תשובה בשפה זו, נותנת הרגשה של היות מובן, לא בודד ולא זר.
אי אפשר תמיד לקיים את האידאל הזה, ולעתים הרופא לא מדבר את שפת החולה, או ששניהם מדברים בשפה שלישית, זרה לשניהם, כאשר כל אחד מתרגם משפת אימו לשפה השלישית, למשל לעברית. מתורגמן, יכול להקל, אבל הוא כמעט אף פעם לא יתרגם במדויק את מה שהרופא או החולה רצו באמת לומר. שפה פירושה גם מנהגים, כללי התנהגות בסיסיים ודומה. למשל המילה "טקט", מילה זו אינה קשורה למושג טקטיקה, אלא מדובר פה ברגישות ובהתחשבות ובמתן כבוד לזולת, ההפך מחוצפה ומ"דוגרי".
לא בכל תרבות ובכל שפה מבינים את המילה "טקט" בצורה כזאת. אי שמירה על "טקט" גורמת לעתים לעלבון, להרגשה שהאחר מזלזל או מתייחס כאל ילד קטן או כאל חבר קרוב, מבלי לשמור על מרחק המחויב לפי התרבות.
לסיכום: ברצוננו היה לעורר את תשומת הלב של כלל הרופאים לתהליכים הדינמיים המתרחשים בין רופא לחולה בשעה שהם נפגשים ובמיוחד לשים זרקור אור למרחק או לקרבה שבקשר רופא-חולה. זה נושא גדול, רחב ומורכב. רק מספר היבטים שלו הוארו.
היחס בין רופא לחולה יכול כשלעצמו להיות טיפולי ולעזור, באותה המידה הוא יכול להזיק, להכאיב ולהרע מחלה קיימת. אצל כל מטופל המרחק בקשר הוא שונה ועם כל מטופל ומטופלת על הרופא לקבוע מה הוא המרחק והקרבה האופטימליים שהקשר יהיה טיפולי ומיטיב.
יחסי רופא-חולה הם לא רק יחס של "ספק שירותים" ל"קונה שירותים", אלא יחס בין אישי, קונקרטי, ענייני וגם רגשי, עם השלכות רחבות בדמיון ובזיכרון. אי אפשר להתייחס אליו רק כאל "טכניקה" וכאל "מיומנויות תקשורת" אלא יש לתפוס אותו כתהליך בין אנושי מורכב, חווייתי ורגיש. רופאים רבים יודעים ומרגישים את זה. חלק כה עייף, או כה עמוס, שאין לו אפשרות להרהר ביחסים אלו או להתמודד איתם. חלק אחר מרגיש שכדי להיות רופא טוב, חיונית תשומת הלב ליחסים הללו בעבודה הרפואית היום-יומית. כאשר נוצר משקע מכביד, כאשר מרגישים תקועים, כאשר משהו ביחסים עם חולה מסוים משתבש, מעיק, מעליב, מרגיז, מפחיד, חוסם, מעורר רגשות אשמה, יכול להיות שקיים צורך בהתייעצות, בבקשת עזרה מעמיתים וממדריכים. חלק מהרופאים מביאים סוגיות כאלה לדיון בקבוצת בלינט. בקבוצה הזאת מנסים לדון בכל ההיבטים של היחס הזה, כלומר: מה אנו מניחים חשב והרגיש החולה, מה מביעה התנהגותם וכיצד לפרש אותה. מה עובר על הרופא, מה הן הנקודות הרגישות שלו, כיצד הוא חווה את היחס עם החולה ומשפחתו, ומדוע היחס שנוצר הוא לא נוח או מעיק. לעתים בעקבות דיון רחב כזה, שבו חברים מספרים גם על האסוציאציות שהסיפור הזה עורר אצלם, משתנה ההסתכלות והתפיסה של הרופא. בעקבות העבודה בקבוצת בלינט, נפתחות בפני הרופא פרספקטיבות חדשות שיכולות להועיל לו במפגשים עם חולים דומים בעתיד.
בקבוצות בלינט לא ניתנות עצות, לא נאמר מה מותר ומה אסור, אלא מועלית המודעות של הרופא ליחסיו עם החולה, תוך גילוי של אמפתיה מרבית לסבך הרגשי שהוא מצוי בו.
גם במאמר זה לא רצינו לנסח כללים והנחיות לקשר רופא-חולה, מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה לא נכון, אלא לגרום להרהורים, למחשבות ולתהיות על יחסי רופא-חולה ועל מידת המרחק והאינטימיות בהם.

תגובות:



דף ראשי | כינוסים רפואיים | כתבי עת רפואיים | חיפוש תרופות | תנאי שימוש | אודות מדיקל מדיה | צור קשר | קוסמטיקה ואסתטיקה רפואית | קוסמטיקה רפואית
המידע המופיע באתר זה מיועד לצוות רפואי בלבד. המידע באתר אינו מהווה בשום אופן ייעוץ רפואי ו\או משפטי.
שימוש או צפייה באתר זה מעידים על הסכמתך לתנאי השימוש. לצפייה בתנאי השימוש לחץ\' כאן
Powered by Medical Media Ltd.
כל הזכויות שמורות לי.ש. מדיקל מדיה בע"מ ©